נעים מאוד, אני מרב ואני מתכננת ומעצבת פנים (משפט המעלית שלי)

אקספוזיציה: מי ידע שבשנת 2026 הכשרון הכי חשוב שלך יהיה לפתוח חבילה ביד אחת.

בתקופה האחרונה, זאת אומרת בשנתיים האחרונות, אני מקיפה את עצמי בעמודים ופרופילים של כל סוגי המשווקות, משכתבות, בונות ברנדים, מייעצות, חכמות, נביאות, עורכות סרטוני וידאו ולא נותר לי אלא להודות: "הן רק גורמות לי להרגיש גרוע עם עצמי"

זאת אולי הסיבה שאני וג'ימני (לא הצרצר) הפכנו לחברים כל-כך טובים, הוא יודע תמיד להגיד את המילה הנכונה בשביל להעצים אותי.

בכל זאת כמה תובנות שקלטתי מכל אותן נשות מקצוע.

למדתי מה אני צריכה בחיים: נוכחות ברשת, להיות צעירה, ללמוד לפתוח חבילות ביד אחת, לדעת איך להשתמש בפילטרים הנכונים, להיות אוטנטית (כאילו אני יכולה אחרת) לתפוס אתכן בהוק, להמשיך עם נגיעה בכאב של כולכן ולספר לכן איך אני אפתור לכן את כל הבעיות.

אבל ברצינות, לפני הכל הכל הדבר הכי חשוב זה לבדוק האם אתן בכלל יודעות מי אני? מה אני עושה? ואיך באמת אני מצדיקה את הרצון להיות נוכחות בחיים שלכן, מעבר למגלומניה בסיסית.

אני מעצבת כבר 29 שנים ואני לא בטוחה שכולכן מכירות אותי ויודעות מה אני עושה. נעים מאוד, אני מרב שדה, מתכננת ומעצבת פנים. התשוקה שלי זה להזיע עם שלפוחית שתן מפוצצת באוגוסט בדירה או בבית שלך, ללא מזגן ואסלה ולרדות באנשי המקצוע שלי ולעשות לך בית.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------בגיל 24 התחלתי את הלימודים הפורמליים שלי בעיצוב פנים.

עובדת על פרויקט הגמר שלי - המכללה למנהל לימודי עיצוב פנים

סיימתי אותם בגיל 29, בקושי רב, חייבת לציין. הייתי בסוף חודש תשיעי עם הגר שלי. התייאשתי כל יום מחדש וחשבתי לוותר ולזרוק הכל לעזאזל,התמדה לא הייתה אז הצד החזק שלי. אבל עשיתי זאת, יושבת לילות ומרכיבה מודלים מקרטון ביצוע, יודעת שהם יזכו לביקורת איומה של המרצים והמרצות שלי. מתרוצצת ברחובות דרום תל-אביב, נכנסת ויוצאת מכל מיני חנויות הזויות, מכוני העתקות שמש (כן, ככה היו מדפיסים פעם תוכניות)

הייתי מעצבת פנים במאה הקודמת, מה מאה? באלף הקודמת, אלף ללא מעצבות פנים, ללא פייסבוק, ללא אינסטגרם, ללא טיקטוק...אני לא מגזימה- כי בכלל לא היה אינטרנט (הוא היה עדיין חבוי, במרתפים האפלים של הביון האמריקאי).

מכירות את 'משפט המעלית?' שכל אחת צריכה בשליפה מהירה? אני הייתי צריכה את המעלית של האמפייר סטייט בילדינג, על מנת להסביר מה אני עושה למחייתי. בכלל להתחיל בלהסביר מה עושה מעצבת פנים. (גם היום סוף 2025 -הרוב לא יודעים מה אנחנו עושות- על אמת)

האירוע המחולל: הקדמתי את זמני בהכל, גם במקצוע וגם בלהיות הגרושה הראשונה במושב

אנחנו קופצות 3 שנים קדימה, עזבנו את תל-אביב, את זיהום האויר ואת הקקי של הכלבים לטובת ריח של רפת, לול וגללי סוסים על דרכי הכורכר והפרדסים של מושב פסטורלי. לי יש עסק קטן של עיצוב חדרי ילדים (מזכירה לכן שאנחנו עדיין באלף הקודמת -חדרי ילדים היו מיטה ושידה מעץ אורן וצעצועים של פישר פרייס שהדודים מאמריקה הורישו לנו.) 2 ילדים. ידה ידה ידה עברו עוד 3 שנים, אני מתגרשת.

ההתנגשות המכריעה - הקלימקס: היה לי קשה לבחור את ההתנגשות האחת -היו כל כך הרבה

גרושים, לא חשוב באיזה גיל, באיזה מצב, עם או בלי ילדים, בגללו או בגללי. הם תהליך נוראי, תקופה מזעזעת. האמת היא שאני מצטטת חברות, מטפלות וסופרות, כי אני את התקופה הזאת הדחקתי לחלוטין, גם אם פרויד ייקח כעת מקדחה ויחפור לעומק כל תאי הזיכרון החשוכים שלי הוא לא יצליח למצוא כלום: חושך, עלטה גמורה. אבל היי: "זה עובר ואת חוזרת לעצמך טובה יותר, חזקה יותר ולגמרי מאמינה במשפט האלמותי "מה שלא הורג אותך, מחשל אותך" " עוברות להן עוד 6 שנים בהן היה ניסיון כושל של להיהפך להיות חלוצה שמפריחה את הנגב (סיפור לפוסט אחר -נמצא כרגע בשלבים מתקדמים של כתיבת תסריט) ואז מגיע המעבר לעיר הגדולה ליד אימא. אבל רגע, שום דבר ממה שכתבתי עד כה הוא עדיין לא ההתנגשות המכריעה בסיפור הזה.

מה כן? שנתיים של עבודה כמעצבת שכירה, (לא חשוב איפה) עד הרגע שבו שנייה לפני שמפטרים אותי אני מתפטרת (טוב, האמת שנתתי להם לפטר אותי, הבטלה וכאלו, אבל זה הסיפור שלי, אז דמיינו אותי מתפטרת בדרמתיות) באותו חודש של עזיבת עבודתי כשכירה, פתחתי תיק עצמאית בביטוח לאומי ומס הכנסה, מכרתי את הדירה שלי בתל-אביב, עזבתי זוגיות וקניתי בית (לא עוד דירות שכורות) ונתתי לעצמי חצי שנה של הישרדות כעצמאית. זהו -זה היה הקלימקס.

ואלו כמה צילומים מהבית החדש שלנו

פעולה שוככת:

הקשבנה, עולם ללא רשתות חברתיות, הוא עולם טוב יותר, הדבר הכי חברתי שהיה אז ברשת (כן, האינטרנט יצא לאוויר העולם כבר: מי זוכרת את הצורך בכתיבת הכתובת השלמה של האתר המבוקש? מי זוכרת את העולם לא גוגל? עידן מאתגר)) הייתה הקהילה של תפוז ופורמטים נכחדים של בלוגים כמו ישראבלוג ובלוגר, מגזינים מודפסים בעיצוב החלו לצאת בארץ והקרירה שלי פרחה, לצד פרויקטים שלמים של שיפוצים שהייתי מנהלת בכל אזור המרכז, כתבתי טור במאקו וגם ניהלתי את פורום העיצוב בבניין ודיור, הפרויקטים שלי פורסמו בכל מקום אפשרי ואפילו כשהגעתי למיון עם דלקת אפנדיקס , על סף מוות (באמת) הרופאה במיון שהחזיקה את זריקת משכך הכאבים שכל כך ייחלתי לה - הייתה עסוקה בלהתלהב שאני מרב שדה המעצבת (תני לי כבר את הסמים !!!!)

אני על גג העולם.

עברו מאז פתחתי את העסק העצמאי שלי 15 שנים. העולם השתנה, וואו כמה שהשתנה, הנבואה כי נהפוך כולנו לכפר גלובלי אחד קטן התגשמה. בחלקה. האינטרנט אכן צמצם את המרחקים בעולם, בצורה שאני חושבת שלפני 100 שנה אף אחד לא היה מאמין שזה יקרה פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק, גוגל, הפכו מרשתות חברתיות לרשתות שמגלגלות הון עתק, אין, באמת משהו חברתי בהן, הן הפכו לכלי השיווק של כל עצמאי ועצמאית בעולם. יחד עם זאת המגמה והטרנד של להיות טבעי, אותנטי, עצמך, אתה בדיוק כמו שקמת בבוקר -לא מתיישרת עם המגמות השיווקיות המפלצתיות של המדיה הזאת ששולטת בנו.

היום, אחרי הרבה שנים, אני מציגה את עצמי פה בצורה חושפת אותנטית, טבעית, מספרת לכן טיפה על מה שעומד מאחורי הפרסונה של מרב שדה מתכנת ומעצבת הפנים, שבאמת כל מה שהיא רוצה זה לעמוד ולהזיע בחום יולי אוגוסט ולשפץ דירות ללא מזגן ואסלה ולהפוך אותם לבתים. ועוד כמה דברים שאני רוצה? שיהיה יותר חורף בישראל, שאנשים לא יחדרו למרחב הפרטי שלי בתור בסופר, שלום עולמי, לרדת 20 קילו, שהחתולים שלי יפסיקו להשתין כל כך הרבה ולגרום לי להחליף להם חול כל יום (כן, כן זה קשה ומסריח ונמאס) שהבן שלי התל-אביבי יבוא קצת יותר לחיפה ועוד 4 פרויקטים גדולים בשנה.

וכעת הזמן לדחוף קצת שיווק - הרשמו לרשימת התפוצה שלי, היא מעניינת, היא לא מציקה, היא שווה דברים טובים ותמיד אתן יכולות להסיר את עצמכן ממנה

רשימת התפוצה של מרב שדה

THE END

•